|
|
תיבת כליםשפות אחרות
|
ונצואלה
הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה (בספרדית: República Bolivariana de Venezuela) היא מדינה שממוקמת באזור הצפוני של דרום אמריקה. היא גובלת עם קולומביה במערב, ברזיל בדרום, עם גיאנה במזרח, ועם הים הקריבי בצפון.
[עריכה] היסטוריהכחצי מיליון בני שבטי הקאריב, אראוואק וצ'יבצ'ה חיו באזור שנקרא כיום ונצואלה, עד שהגיעו הכובשים הספרדיים. במסעו השלישי של כריסטופר קולומבוס הוא הגיע עד קרוב לשפך נהר האורינוקו, קולומבוס הבחין בערבוב המים המתוקים שמזרים נהר האורינוקו למרחבי האוקיינוס, וכגאוגרף היה צריך לנחש כי נהר עצום שכזה עובר ביבשת גדולה, אולם, קולומבוס לא האמין כי קיימת יבשת נוספת בחצי הכדור הדרומי ושב לסייר צפונה משם, מחמיץ למעשה את גילויה של אמריקה הדרומית. אמריגו וספוצ'י היה כנראה האירופאי הראשון שהגיע לחופי ונצואלה (ב-1500), אנשי המשלחת שבראשותו הם אלה שהעניקו למדינה את שמה הנוכחי שמשמעותו - ונציה הקטנה. (בגלל מנהגם של התושבים שחיו בשפך הנהר לבנות בתים על עמודים הנטועים ביובלי הדלתה). הספרדים התיישבו בתחילת המאה השש עשרה ב- Cumaná, והפכו אותה לעיר מרכזית. המקומיים נאבקו בספרדים. נחישותם של ההספרדים נבעה מהחיפוש הבלתי מתפשר אחר זהב. כאשר מאמציהם עלו בתוהו, נטשו את ונצואלה החבולה. ונצואלה הכריזה על עצמאותה ב-5 ביולי 1811, אך ניסיון ראשון זה להקים רפובליקה עצמאית לא צלח, וכמוהו גם ניסיון נוסף ב-1813. ב-1821 הביסו כוחותיו של המשחרר הגדול של דרום אמריקה, סימון בוליבר, את הספרדים וסילקו אותם מאזור ונצואלה, שנעשה חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה. ב-1830 מרדה ונצואלה בקולומביה הגדולה והכריזה על עצמאות. משבר פקד אותה, מאבקי כוח, הפיכות ומעשי טרור שאיימו על שלמותה, וסדרה של רודנים מיליטנטיים שלטו בה ביד רמה. [עריכה] פוליטיקה
הפוליטיקה של ונצואלה, כמו מדינות אחרות באמריקה הלטינית, אופיינה לאחר עצמאותה בחוסר יציבות פוליטית, הפיכות צבאיות ומשטרים ששירתו את האינטרסים של ההון הצפון אמריקאי והאירופאי. ב-1958 הסתיימה תקופת הדיקטטורה של הגנרל פרז חימנז ששלט מ-1952 והוכרז על בחירות להמשך אותה שנה. אך טרם הבחירות נחתם הסכם פונטו פיחו בין נציגים של שלושת המפלגות הגדולות. הסכם זה חילק למעשה את השלטון בין המפלגות ומנע תחרות אמיתית. כיום נהוג בונצואלה לכנות את המשטרים שבין אותה תקופה לתקופת בחירתו של הוגו צ'אווס לנשיא, המשטרים הפונטו פיחסטים. ב-1989, עקב המצב הכלכלי הקשה החלו התקוממויות עממיות בפרברי קראקס שהתפשטו תחילה לקראקס עצמה ולאחר מכן ליתר המדינה. במהלך האירועים בהם פשטו עניים על בתי עסק, חסמו כבישים ושיתקו את הבירה, הורה הנשיא קרלוס אנדרס פרס למשטרה לפתוח באש חיה על מפגינים וגרם למותם של מאות עד אלפי אנשים. התקוממויות אלו הנקראות קרקסו (מילולית: מכת קראקס) היו שלב ראשון בשינוי מאזן הפוליטיקה בונצואלה. ב-1992 הוביל גנרל אלמוני בשם הוגו צ'אווס נסיון הפיכה צבאי שנכשל אך מיקם את צ'אווס עמוק בתודעה הציבורית. לאחר יציאתו מן הכלא הקים צ'אווס את התנועה לרפובליקה החמישית, שחרתה על דגלה את הסוציאליזם והמלחמה בשחיתות ודרשה ליצור חוקה חדשה שתשרת את האינטרסים של העם. ב-1998 נבחר צ'אווס לנשיאות, והוביל מהלך ליצירת חוקה חדשה שתגביר את הדמוקרטיה במדינה. וב-1999 נבחר מחדש על פי אותה החוקה. באופוזיציה יושבות המפלגות אקסיון דמוקרטיה וקופאי, יחד עם מפלגות נוספות פחות משמעותיות, אך האופוזיציה איננה מאוחדת וחלשה. העם הונצואלני מאוד מפולג כיום בין מחנות האופוזיציה והקואליציה, כאשר תומכיו של צ'אווס מכונים צ'אוויסטים והמתנגדים מכונים אסקוולידוס (escualidos). רובה של התיקשורת מתנגדת במובהק לממשלתו של צ'אווס, אך ישנם מספר רב של אמצעי תקשורת קטנים ולא כלכליים שתומכים בשלטונו של צ'אווס. עיקר הפילוג הוא סביב השאלה האם לתמוך בסוציאליזם שנתמך על ידי צ'אווס, לבין כלכלת שוק חופשית, והוא מאופיין בהתפלגות מעמדית ברורה שבה העניים תומכים ברובם הגדול בסוציאליזם והעשירים תומכים בשוק החופשי. מעמד הביניים אינו אחיד כמו היתר. האופוזיציה מואשמת פעמים רבות בנסיונות לא דמוקרטיים להפיל את השלטון, כמו נסיון ההפיכה באפריל 2002 שהסתיים בכשלון וכן התנקשות בחייו של התובע הכללי דנילו אנדרסון. צ'אווס הוביל מדיניות של עימות עם ארצות הברית, שהובילה להטלת מגבלות על ידי ממשלת ארצות הברית על מכירת נשק לונצואלה, לאחר שנים רבות בהם רובם של כלי הנשק של צבא ונצואלה היו מתוצרת ארצות הברית. המגבלות על רכישת נשק מארצות הברית הובילו את ונצואלה להידוק יחסים עם רוסיה. בקיץ 2006 נחתם בין רוסיה וונצואלה עסקת נשק גדולה שכללה 103,000 רובי קלצ'ניקוב, 24 מטוסי קרב מדגם סוחוי-30 ו-30 מסוקי קרב. [עריכה] גאוגרפיה
ונצואלה נמצאת בצפון אמריקה הדרומית, בין קווי הרוחב 0 ל- 10 צפון. היא גובלת בים הקריבי בצפון, בגיאנה במזרח, בברזיל בדרום ובקולומביה במערב. קו החוף משתרע לאורך כ-2,800 ק"מ. הנקודה הנמוכה ביותר היא בגובה פני הים והגבוהה ביותר בגובה 1979 מטרים, פיקו בוליבר. ונצואלה מחולקת למספר חבלים:
[עריכה] אקליםהמדינה נמצאת כולה בתחום שבו שורר אקלים טרופי. למרות זאת האקלים משתנה החל מאקלים טרופי מובהק ועד לאקלים אלפיני בהתאם לגובה, לטופוגרפיה, לכיוון ולמהירות הרוח בכל אזור. השינויים העונתיים באים לידי ביטוי בעיקר במשקעים ולא בהבדלי טמפרטורה. ברוב המדינה יש עונה גשומה מובהקת. גשמים יורדים בעיקר מחודש מאי ועד נובמבר הנחשבים חודשי החורף. שאר חודשי השנה מהווים את הקיץ בוונצואלה. ונצואלה מתחלקת ל-4 קבוצות של גבהים הנבדלים זה מזה באקלים. מתחת לגבהים של 800 מטר האקלים הטרופי מייצר אוויר חם וטמפרטורות יציבות שבין 26° מעלות צלזיוס ל-28° C. בגובה שבין 800 ל-2,000 מטרים מזג האוויר קר יותר והטמפרטורות נעות בין 12° C ל-25° C. רבות מן הערים במדינה, כולל הבירה, קראקס, שוכנות דווקא בגבהים אלה. בגבהים שבין 2,000 ל-3,000 מטרים הטמפרטורות הן נמוכות יותר, מ-9° C ועד 11° C. מעל 3,000 מטרים הטמפרטורות צונחות כבר מתחת ל-8° C. כמות המשקעים הממוצעת בשנה נעה בין 430 מילימטר באזור הקאריבי במערב, לבין 1,000 מילימטר שבמפרץ אורינוקו במזרח. בהרים כמויות המשקעים משתנות מאוד בין אזור אחד למשנהו. בעמקים שאינם חשופים לרוח לא יורדים משקעים רבים ולעומת זאת מדרונות החשופים לרוחות צפון-מזרחיות מקבלים גשם רב. בקראקס יורדים 750 מילימטר של משקים בממוצע בשנה כשיותר מחצי מהם יורדים בין חודש יוני לאוגוסט. [עריכה] כלכלהתעשיית הנפט שולטת בכלכלה המעורבת בוונצואלה. תעשיית הנפט מספקת כשליש מהתוצר המקומי הגולמי במדינה, בערך 80% מסך הייצוא שלה, ובערך חצי מהכנסות הממשלה. תחנות שאיבת הנפט העיקרית במדינה נמצאות בסביבות אגם מאראקאיבו, מפרץ ונצואלה ובקרבת אגן נהר האורינוקו, בו נמצא מאגר הנפט הגדול ביותר במדינה. כיום, מנסה וונצואלה לגוון את כלכלתה, ולהפחית את תלותה בתעשיית הנפט. היו נסיונות לפתח תעשייה כבדה בתחום הברזל והאלומיניום ונסיון להחיות את החקלאות במדינה. תעשיית הברזל והחקלאות במדינה מספקים חלק מסך הייצוא של המדינה. במדינה גם קיימות תעשייות של חומרי בניין, טקסטיל, הרכבת כלי רכב וכלי טיס. תחום הנדל"ן והתיירות במדינה מפותחים גם כן. משנות ה-50 עד שנות ה-80 הייתה כלכלת המדינה החזקה ביותר בדרום אמריקה. הפריחה הכלכלית באותן שנים משכה מהגרים רבים. כלכלת המדינה נחלשה במהלך משבר הנפט של שנות ה-80. עם עליית מחירי הנפט בשנים האחרונות הכלכה בונצואלה החלה להתחזק. הגידול בתמ"ג הוא בערך 10% בשנה. המטבע המקומי הוא בוליבר ונצואלי. עד שנות ה-70 נחשב הבוליבר לאחד המטבעות היציבים ביותר באמריקה הלטינית, אך אז נפל קורבן לאינפלציה גבוהה. עם עליית מחירי הנפט חזר הבוליבר ליציבות מסוימת. לפי דיווחי הבנק המרכזי במדינה נכון לינואר 2008 מדד האינפלציה עומד על 21.9%. נכון לדצמבר 2007 6.2% מכוח העבודה מובטלים. למרות היחסים המתוחים בין ארצות הברית לונצואלה כמעט חצי מהייצוא הוא לארצות הברית וכמעט שליש מהייבוא הוא משם. קולומביה (מדינה נוספת שיחסיה עם ונצואלה מתוחים מאוד), ברזיל, מקסיקו, סין ופנמה הן המדינות מהן מגיע שאר הייבוא. שאר הייצוא מגיע לאנטילים ההולנדיים ולסין. [עריכה] דמוגרפיהלפי המרכז הלאומי לסטטיסטיקה בוונצואלה, נכון לשנת 2006 התגוררו במדינה 27,250,414 תושבים. החל משנת 1926 מפקד האוכלוסין בונצאולה לא מתייחס לחלוקה אתנית ולכן ההערכות בנושא הן גסות. כ-70% מהאוכלוסייה הם מסטיסים, כלומר צאצאים לאירופים ולילידי אמריקה. כ-20% נוספים הם לבנים, בעיקר ממוצא ספרדי, איטלקי, פורטוגזי וגרמני. מיעוט מוכר נוסף הוא אפרו-ונצואלים אך מספריהם אינם ידועים בגלל מידע דמוגרפי דל ממפקדי האוכלוסין. כמה מיעוטים קטנים מיבשת אסיה קיימים בונצואלה. לבנונים, טורקים, ערבים וסינים. רק 5% מהאוכלוסייה הם ילידים (אינדיאנים). לקבוצות אלה חברו מהגרים מאירופה ושאר מדינות דרום אמריקה באמצע המאה ה-20 בימי הפריחה הכלכלית במדינה. כ-85% מהתושבים חיים באזורים עירוניים. 73% מהתושבים חיים במרחק של לא יותר מ-100 קילומטר מקו החוף. למרות שכמעט חצי משטח המדינה נמצא מדרום לנהר האורינוקו רק 5% מהתושבים מתגוררים שם. השפה הרשמית היא ספרדית. כמו כן במדינה מדוברות 31 שפות ידועות של ילידים. 95%.1 מהתושבים יודעים קרוא וכתוב. 96% מהתושבים הם נוצרים קתולים, 2% הם נוצרים פרוטסטנטים, 2% אחרים. תוחלת החיים הממוצעת היא 74.54 שנים. לפי מדד הפוריות במדינה כל אישה יולדת בממוצע 2.23 ילדים. [עריכה] אירועים מיוחדים
[עריכה] יהדות ונצואלה כיום
הקהילה היהודית בונצואלה, שהיא אחת הקהילות העתיקות באמריקה הלטינית, מונה כ-25,300 איש (כ-60 אחוז מהם אשכנזים, והשאר ספרדים). המרכזים היהודיים הגדולים הם: בקאראקס, מרקאיבו, ולנסיה ומאראקאי. [עריכה] חינוךבבירה - קאראקס - בית ספר יהודי ובו 1,700 תלמידים (90% מילדי היהודים), המוחזק על ידי "ההתאחדות היהודית", וגן ילדים. במאראקאי קיים בית ספר יהודי נוסף, קטן יותר מבית הספר בקאראקס. שליחי המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית בוונצואלה מקיימים לימודים גם באמצעות האינטרנט. שישה מורים מישראל, המלמדים בוונצואלה, מלמדים שיעורים ביהדות, עברית וישראל, באמצעות אתר האינטרנט של המחלקה לחינוך בסוכנות בשפה הספרדית. נוסף לשלושה זוגות של מורים מישראל, פועלים במקום גם שליח קהילתי וכן שתי בנות שרות לאומי מישראל. [עריכה] דתאין ארגון כללי ארצי, אך קיימת "ההתאחדות היהודית" של הקהילה האשכנזית, ולספרדים - "ארגון יהודי ונצואלה", בקראקס. בבירה, קראקס, יש הסתדרות ציונית, ובכל רחבי המדינה יש בתי-כנסת אחדים, ורב אחד. [עריכה] תרבותהעיתונות היהודית כוללת 2 שבועונים (בספרדית). [עריכה] יחסי ישראל-ונצואלההיחסים הדיפלומטיים של ונצואלה וישראל מתוחים במיוחד, לאור הקשר הקרוב של ישראל וארצות הברית, שמסוכסכת עם ונצואלה. נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, הביע תמיכה בפלסטינים במספר מקרים, ובחודש יולי 2006 אף גינה את "התקפת ישראל בלבנון", כדבריו. שגריר ונצואלה בישראל זומן לפגישה במשרד החוץ, בו הובהר לו כי "ישראל קובלת על חוסר האיזון בדברי הנשיא", וכי "ישראל רוצה ביחסי ידידות עם ונצואלה, וציפיותיה היא ליותר איזון בהצהרות הממשל" [1]. לאחר זימון זה, ב-3 באוגוסט 2006, הורה הנשיא צ'אבס להחזיר את שגריר המדינה מישראל, ושב וגינה את הפעילות הצבאית של ישראל בלבנון. בונצואלה עצמה, הארגונים היהודיים מוחים על השבת השגריר בישראל לקראקס, כדי למחות על המתקפה של ישראל בלבנון. ארגונים אלה מאשימים את ממשלת ונצואלה "באנטישמיות ובתמיכה חד צדדית בחזבאללה ובחמאס". בתגובה הוחלט במשרד החוץ הישראלי להחזיר את השגריר להתייעצויות בירושלים. נכון להיום השגרירות הישראלית בקראקס פועלת אולם אין בה שגריר מכהן. [עריכה] ראו גם[עריכה] קישורים חיצוניים
מדינות וטריטוריות באמריקה הדרומית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
