|
|
תיבת כליםשפות אחרות
|
אבסינת
אָבְּסִינְתְ (Absinthe או absinth) הנו משקה חריף המכיל אחוז גבוה של אתנול ומתובל בתמציות צמחים, ביניהן צמח הלענה ממין לענת האבסינת (Artemisia absinthium). צבעו של המשקה ירוק, וטעמו מזכיר טעם של כמנון האניס. לעתים הוא מכונה בשוגג ליקר, אך אבסינת אינו מבוקבק עם תוספת סוכר ומסווג אפוא כמשקה חריף מזוקק או ספיריט [1]. על-פי רוב גוונו של האבסינת ירקרק (באופן טבעי, או כתוצאה מתוספת צבעי-מאכל) והוא זוכה תכופות לכינוי la Fée Verte (הפיה הירוקה). בשל אחוז האלכוהול הגבוה וריכוזי השמנים שבו, האבסינתרים (לוגמי האבסינת) נוהגים למהול מנת אבסינת ב-3-5 מנות מי-קרח (כלומר, בערך 17-25% אבסינת), דבר הגורם למשקה להיעכר, דבר המכונה 'לאוצ'ינג'; תכופות, המים הנוספים אף משמשים להמסת סוכר שנשפך למשקה, להמתקתו. ההכנה נחשבת לחלק חשוב מחוויית שתיית האבסינת, עד כדי כך שהיא הפכה לפולחן הכולל אף כפות אבסינת ואבזרים ייעודיים אחרים. טעמו של האבסינת דומה לזה של ליקר-עשבים, מריר קמעא אך מורכב, על שום תוספת עשבים רבים ומגוונים. מקורו של האבסינת בשווייצריה כסם-חיים, אליקסיר, שנעשה בו שימוש כבזה שנעשה בתרופות אתיות (מקוריות) מאוחר יותר בארצות הברית. אולם, הוא נודע יותר מכל באהדה הרבה לה זכה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בצרפת, ובפרט בקרב האמנים והמושכים-בעט הפריזאים, שההקשרים הרומנטיים שהללו הקנו למשקה עודם רווחים בתרבות ההמונים בת-זמננו. בימי שיאו, מותג האבסינת הנפוץ ביותר ברחבי העולם היה 'פרנו' - Pernod Fils. בתקופת הצלחתו, האבסינת תואר כממכר במידה-מסוכנת, כסם פסיכואקטיבי של ממש; המרכיב הכימי תוּיוֹן (thujone) הואשם כגורם להשפעותיו ההזייתיות של המשקה. עד לשנת 1915, המשקה היה אסור במספר מדינות אירופיות ובארצות הברית. על אף ההכפשות, אין בנמצא הוכחות להשפעות מסוכנות יותר של המשקה ממשקאות אלכוהוליים רגילים אחרים [2]. תחייתו המחודשת של האבסינת החלה בשנות התשעים של המאה ה-20, כאשר מדינות באיחוד האירופי החלו בהתרת יצורו ומכירתו.
[עריכה] אטימולוגיהמשמעות המילה הצרפתית absinthe עשויה להיות משקה אלכוהולי או צמח הלענה האמיתי (grande absinthe הוא Artemisia absinthium, לענת האבסינת, ואילו petite absinthe משמעו Artemisia pontica, לענה רומאית). המלה נגזרת מהמלה הלטינית absinthium, שבתורה אינה אלא סגנוּן מחדש של המלה אַפְּסִינְתְ'יוֹן (αψινθιον ,aspinthion) ביוונית עתיקה. יש הטוענים שפירוש המלה הינה "בלתי-ניתן-לשתייה" ביוונית עתיקה, אך באותה המידה אפשר לקשרה לשורש הפרסית spand או aspand או התצורה esfand, שאפשר בכלל שמשמעה הייתה Pega harmala, צמח הנקרא Ruta סורית, הגם שלמעשה איננו Ruta, עשב מריר ידוע אחר. כך או כך, צמח זה הועלה רבות לעולה כמתת-הגנה לאלים ועובדה זו עשויה להצביע על האפשרות שמקורותיו מצויים אפוא בשורש spend בשפה הפרוטו-הודית-אירופית שנבנתה מחדש, שפירושו "לקיים פולחן" או "להעלות לעולה". השאלה האם מילה זו שאולה מפרסית ליוונית עתיקה, או שמא משפה קדומה אחרת, נותרה סתומה [3]. Absinth (בלי e מוספית) היא צורת איות שונה של Absinthe הנפוצה בעיקר במרכז אירופה. בשל העובדה שמוצרים רבים תוצרת בוהמיה עושים בה שימוש, רבים רואים בה את שמו של האבסינת הבוהמי, הגם שאין זה תמיד כך. [עריכה] הפקה
צמחי התבלין העיקריים מהם מופק האבסינת הם כַמְנוּן ירוק (Pimpinella anisum, ידוע גם כאניס, כמנון האניס או אכרוע), שוּמָר פירנצי, ולענת האבסינת, הנקראים לעתים "השילוש הקדוש". אפשר לעשות שימוש בעשבים רבים אחרים, דוגמת אזוב, מליסה, וכוכב האניס, כמו גם לענה קטנה רומאית. מתכונים רבים כוללים גם שורש אנג'ליקה, עלי דיטאן, כוסברה, ורוניקה, ערער, אגוז מוסקט, ורכיבים רבים אחרים. ריכוך פשוט של לענה באלכוהול בלא זיקוק יוצר משקה מר במיוחד, בשל נוכחות אבסינתין מסיס-במים, אחד החומרים המרים ביותר שישנם. מתכונים אותנטיים כוללים שלב זיקוק בתום ריכוך רציני ובטרם שלב הריכוך המשני או ריכוך ה-'צביעה'. זיקוק לענה, כמנון ושומר פירנצי יוצר תחילה תזקיק חסר-צבע המותיר את האביק עם ריכוז 82% אלכוהול. אם יוותר כך, יכונה Blanche או la Bleue (מונח שתחילה נטבע בהקשר לאבסינת שווייצי מוברח, אך בחלוף השנים היה למונח המתאר כל אבסינת שווייצי). על מנת לשוות לו את הגוון הירוק הידוע, יש לצבעו מלאכותית או בכלורופיל על ידי השריית לענה רומאית, מליסה, אזוב ועשבים נוספים בתוך הנוזל; אבסינת ירוק זה מכונה verte. בתום תהליך זה, התוצר מדולל במים לריכוז האלכוהול המבוקש. בחלוף זמן חשיפה לאור, הכלורופיל מתפרק ומשנה בכך את צבע המשקה מירוק-ברקת לירוק-צהוב ולבסוף לחום. אבסינתים של ימי טרום האיסור נוצרו פעמים רבות בצבעו הייחודי של הענבר, חום-צהבהב, כתוצאה מתהליך זה. במקרים נדירים תיתכן צביעה טבעית לאדום, ואז האבסינת ייקרא rouge, בשל שימוש בהיביסקוס או פרחים ועשבים אחרים בגוון ארגמן. בשל העובדה שהצבע נוצר על ידי השריית עשבים, יצירת אבסינת "בצבע טבעי", כל צבע, כתלות במציאת הצמח הנכון, הינה בגדר האפשר, הגם שה-verte וה-rouge הם הסוגים המסורתיים היחידים. זנים לא-מסורתיים של אבסינת מיוצרים מערבוב-קר של עשבים, תמציות או שמנים אל תוך האלכוהול, תוך דילוג על תהליך הזיקוק. סוגי אבסינת אלה מכונים על-פי רוב "תערובות שמנים", וטעמם עשוי אמנם לערוב לחך, הגם שהם נחשבים בדרך-כלל לתוצרת איכותית פחות מאבסינת שזוּקק כדבעי, אך לעתים עשוי להתווסף גם טעם לוואי מריר. האלכוהול מהווה את רובו של המשקה וריכוזו גבוה במיוחד, ונע בין 45% ל-89.9% [4], הגם שאין כל ראיה היסטורית לכך שריכוז האלכוהול באבסינת מסחרי מסוג כלשהו עבר אי פעם את רף 74 האחוזים. בהינתן חוזקם הרב ומסיסותם הנמוכה באלכוהול של רבים מהעשבים המהווים רכיבים בתהליך הכנת האבסינת, אי אפשר לשתותו מיד בסיום תהליך ההכנה אלא רק לאחר סיום פולחן ההכנה. מבחינה היסטורית, היו חמש דרגות של אבסינת: ordinaire, demi-fine, fine, supérieure ו-Suisse (שאינו מעיד על מיקום אתר היצור), בסדר עולה של ריכוז האלכוהול ואיכות תהליך ההפקה. בעוד שה'סופרייר' וה'סוויס' יהיו תמיד צבועים טבעית ומזוקקים, הרי שה'אורדינר' וה'דמי-פן' עשויים להיות צבועים מלאכותית ועשויים מתוצרי שמנים. שמות אלה היו קווים-מנחים בלבד ולא סטנדרט יצור של ממש. רוב האבסינתים מכילים בין 60 ל-75 אחוזי אלכוהול. יש הטוענים שהאבסינת מתיישן היטב, ועל כן מזקקות משקאות רבות, מימי טרום-האיסור, יישנו את האבסינת שלהן בחביות נייטרליות, קודם שהחלו בתהליך הביקבוק. בשלהי המאה ה-19, מותגים זולים של אבסינת נפגמו על ידי הוספת נחושת, אבץ, צמח אינדיגו או חומרי-צבע אחרים שנועדו להשיג את הגוון הירוק, ובטריכלוריד אנטימוני להפקת או שיפור אפקט הלאוץ' (ראו דלקמן). יש אף החושבים כי השימוש שעשו יצרני המותגים הזולים באלכוהול תעשייתי זול ובשיטת זיקוק עלובה הובילו לזיהום האבסינת בכוהל מתילי, אלכוהול-פוּזל ותזקיקים בלתי-רצויים אחרים. הוספת כימיקלים רעילים תרמה קרוב לוודאי למוניטין הגרועים של האבסינת כמעורר-הזיות או כמשקה-משכר מזיק. [עריכה] אבסינת האוסגמאכטההאוסגמאכט שמשמעותו בגרמנית 'תוצרת-בית' (לרוב נושא את ראשי-התיבות HG), מכונה גם קלנדסטיין (אין להחליפו עם המותג בשם זה), הוא אבסינת המזוקק בבית על ידי חובבים ועל כן הוא בלתי-חוקי ברוב ארצות העולם. האבסינת קלנדסטיין, שנוצר לרוב לשימוש עצמי לא מסחרי, מופק בכמויות קטנות המאפשרות למזקקים המנוסים לבחור את העשבים המובחרים ביותר ולהתאים במיוחד כל קווצת-עלים או עשבים. הפקת הקלנדסטיין זכתה לעדנה מחודשת למן תחילת ימי האיסור על האבסינת, כאשר יצרנים קטנים עברו למחתרת, במיוחד בשווייצריה. הגם שהשווייצרים יצרו הן verte והן blanche בטרם הוטל האיסור, הרי שהאחרון, האבסינת השקוף, נעשה אהוד יותר בשל קלות הסתרתו. הגם שבאחרונה בוטל האיסור בשווייצריה, הרי שרבים ממזקקי הקלנדסטיין עודם שרויים במחתרת; הרשויות מאמינות שמיסוי גבוה על אלכוהול והילת-המסתורין שב-'מחתרת' הובילו לכך שרבים נמנעו מבקשת רישיון יצור רשמי [5]. אלו שכן בחרו בפעילות חוקית עודם עושים לעתים שימוש בתווית 'קלנדסטיין' על מוצריהם. אין להתבלבל בין אבסינת HG לבין ערכות להכנת אבסינת. [עריכה] ערכות להכנת אבסינתמתכונים רבים מספור להפקת אבסינת תוצרת-בית משוטטים ברחבי האינטרנט, רבים מהם סובבים סביב סחיטה או ערבוב של ערכה או עשבים שנרכשו בחנות יחד עם תמצית לענה ומשקה בריכוז אלכוהול גבוה, דוגמת וודקה או Everclear (75-95% אלכוהול). הגם שערכות עשה-זאת-בעצמך מעין אלה זכו לאהדה רבה, הרי שלדעת רבים אבסינת שלא זוקק פשוט אינו ראוי להיקרא אבסינת. זיקוק האבסינת, כבהפקת כל משקה-משכר איכותי, הוא מדע כמו גם אמנות בפני עצמו ומצריך מומחיות ותשומת-לב רבה על מנת להשלימו כהלכה. מלבד חוסר-הנוחות שמעוררת שתייתם [6], ועובדת אי-היותן אבסינת אותנטי מזוקק, הרי שמרקחות ביתיות שכאלה עשויות להכיל תויון ועל-כן להיות רעילות לעתים, במיוחד כשנעשה שימוש בתמצית צמח הלענה. רבים ממתכונים אלה מציעים לעשות שימוש בכמויות נכבדות של תמציות לענה במכוון, על-מנת להגביר את ההשפעות הפסיכואקטיביות של המשקה הנוצר על השותה. צריכת שמני-תמצית שכאלה לא רק שלא תצליח לגרום לתחושת 'מסוּממות', אלא אף עשויה לצמצם את תפקודיו הפיזיולוגיים של גוף השותה. תמצית הלענה עשויה לגרום לכשל כלייתי ולמוות בשל מנת יתר של תויון, הפועל בכמויות גדולות כרעלן עצבי מעורר-עוויתות. לעולם אין לצרוך שמן-תמצית הלענה כמו שהוא. בעוד שערכות להכנה עצמית של אבסינת דומות למדי לפיולונווקה (Piołunówka) באופן הכנתן, הרי שאין להחליף ביניהן. הפיולונווקה רווחת מאות בשנים במרכז אירופה, הגם שזכתה לאהדה ותפוצה רחבה באחרונה בעיקר הודות לתחיית האבסינת, ובשל הדמיון בדרכי הכנתן. [עריכה] הכנה
על-פי המסורת, האבסינת נמזג לכוס עליה מונחת כף מחורצת פרי תכנון מיוחד. או-אז מונחת קוביית-סוכר על הכף. מים קרים מאוד (קרוב לנקודת הקיפאון) נמזגים או מטופטפים על הסוכר עד שהאבסינת מדולל ביחס 3:1 עד 5:1. במרוצת תהליך זה, הרכיבים שאינם מסיסים במים, בעיקר אלו מהכמנון, השומר וכוכב האניס, נפרדים מהמרקחת ומעבים את המשקה; הזוהר החלבי שנוצר נקרא לוּש (אטוּם או מעורפל בצרפתית). תוספת המים חשובה במיוחד, בגורמה לעשבים 'לפרוח' ובהדגשת רבים מהטעמים שקודם לכן האפיל עליהם הכמנון. בעבור רוב האנשים, אבסינת באיכות שפירה לא יכיל סוכר, אך יש להוסיפו על פי טעמו האישי של השותה, מה גם שהוא תורם לתחושת הסמיכות של המשקה בפה. המזקקים השווייצים הגדולים ממליצים על הכנת האבסינת בלי תוספת סוכר. מסורתית, אמור המלצר להגיש מנת אבסינת, מים-קרים בכד וסוכר בנפרד, והשותה אמור להכין את המשקה לטעמו. ככל שגברה האהדה לה זכה האבסינת, מעיין האבסינת, צנצנת גדולה של מים קרים על בסיס בעל ברז, נכנסה לשימוש. היא אפשרה את הכנתם של מספר משקות בבת אחת, וכשידיהם חופשיות, אוהבי הטיפה-המרה יכלו להתרועע אחד עם השני בעת ובעונה אחת עם הכנת המשקה. הגם שבתי-מרזח רבים הגישו אבסינת בכוסות רגילות, ישנן כוסות שתוכננו במיוחד בעבור האבסינת, והן כוללות סימונים מיוחדים לשיעור המנה המרוכזת, בצורת בליטה, פס או בועה בחלקה התחתון של הכוס. 'מנה' אחת של אבסינת נאמדת ב-30 מיליליטר, ורוב הכוסות שתוכננו בעבור האבסינת עושות שימוש בכמות תקנית זו, אם כי יש שתיינים שמעדיפים כמויות גדולות יותר, עד כדי 45 מיליליטר. להכנת אבסינת בוהמי, ראו דלקמן. [עריכה] אבסינת נוסח בוהמיה, או צ'כיה
האבסינת הבוהמי, הנקרא לעתים אבסינת נוסח-בוהמיה, נוסח-צ'כיה, אבסינת נטול כמנון או בפשטות, absinth (בלי ה-'e' המוספית), מיוצר בעיקר בצ'כיה שבה זכה לייחוסו לבוהמיה. לרוב הוא מכיל כמות מועטה עד אפסית של כמנון, שומר ועשבים אחרים המצויים ברגיל באבסינת המסורתי שמופק במדינות כצרפת ושווייצריה, וטעמו עשוי להיות מר מאוד. פעמים רבות, המשותף לו ולאבסינתים המסורתיים אינו אלא השימוש בלענה ובריכוז גבוה של אלכוהול; מכל בחינה אחרת, יש לראות בו משקה שונה לחלוטין. ברוב המקרים, אבסינת נוסח-בוהמיה אינו משקה שעבר זיקוק כי אם משקה אלכוהולי בריכוז גבוה שעבר ערבוב-קר עם תמציות עשבים וצבעי מאכל. לא כל האבסינתים תוצרת צ'כיה מופקים בנוסח בוהמיה, וישנה עדנה מחודשת לאבסינת המסורתי במפעלים, זאת כדי להתמודד עם ביקושי השוק העולמי. היצרנים הצ'כים בני-זמננו טוענים שהאבסינת מופק ברציפות בצ'כיה למן שנות העשרים של המאה העשרים, ושחברותיהם עושות שימוש באותם מתכונים בני למעלה משמונים שנה (לדוגמה, בפרסומת של חברת הילס, "98% אחוזי זהות"), אך אין בנמצא הוכחות חיצוניות חד-משמעיות לאימות טענות אלה [7]. [עריכה] היסטוריה
מקורו המדויק של האבסינת אינו ברור. השימוש הרפואי בתמצית צמח הלענה ידוע עוד מימי מצרים העתיקה, ומוזכר בפפירוס אלברס, משנת 1,550 לפסה"ן בקירוב. תמצית צמח הלענה ועלי לענה טבולי יין היו בשימוש כתכשירים רפואיים על ידי היוונים הקדמונים [8]. אולם העדות הברורה הראשונה לקיום אבסינת במובן המודרני של משקה אלכוהולי מזוקק המכיל כמנון ירוק ושומר, מתוארכת למאה ה-18, אם כי אפשר שמוצאה עתיק יותר. על-פי האגדה העממית הרווחת, האבסינת החל את דרכו כתכשיר רפואי לכל התחלואים שנרשם כפטנט על ידי דוקטור פייר אורדינר, רופא צרפתי שהתגורר בקוּבֶה שבשווייצריה, בשנת 1792 לערך (התאריך המדויק שונה במקורות). מתכונו של אורדינר הועבר לאחיות מנזר הנריוד שבקובה, והן מכרו אבסינת כסם-חיים רפואי. למעשה, על-פי מקורות אחרים, אפשר שהאחיות מהנריוד נהגו להכין את המשקה עוד בטרם הגעתו של אורדינר. כך או כך, רב-סרן אחד בצבא הצרפתי בשם דוּבּה רכש בתורו את המתכון-הסודי מן האחיות ובשנת 1797, בצוותא עם בנו מרסלן וחתנו אנרי-לואי פרנו, פתח את מזקקת האבסינת הראשונה, Dubied Père et Fils, בקובה. בשנת 1805 הם חנכו מזקקה שניה בפונטארלייה שבצרפת, תחת השם Maison Pernod Fils [9]. מידת ההצלחה לה זכה האבסינת הלכה וגברה עד שנות הארבעים של המאה ה-19, עת ניתן האבסינת לחיילים הצרפתים כתכשיר להקלה על חום. מששבו החיילים הביתה, הם ביקשו להמשיך ולשתותו, והמשקה נמכר בהצלחה רבה במסבאות ובבתי-המרזח. בשנות השישים של המאה ה-19 היה האבסינת כה מצליח עד שברוב בתי-הקפה והקברטים כונתה השעה 5 אחר-הצהריים בכינוי l’heure verte (השעה הירוקה). אמנם, מחירו נותר גבוה והמשקה נצרך אפוא בעיקר על ידי בורגנים ואמנים בוהמיינים אקסצנטרים. ואולם, מחיר המשקה הלך ופחת משמעותית עד לשנות השמונים של אותה המאה, השוק התרחב ועד מהרה היה האבסינת המשקה בהא הידיעה של צרפת; בשנת 1910 כבר צרכו הצרפתים 36 מיליון ליטרים אבסינת בשנה. אבסינת (עם כמנון) נצרך במחוזות הצ'כיים (אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית) למן שנת 1888 לכל המאוחר, במיוחד על ידי האמנים הצ'כים, שחלקם רכשו חיבה מיוחדת לצרפת ואיכלסו את בית-הקפה סלאביה בפראג [10]. מידת ההצלחה בקרב הציבור הרחב אינה ידועה לבטח, הגם שידוע שהמשקה נמכר בבתי-ממכר רבים למשקאות בפראג ובסביבותיה. ישנה עדות לכך שלמצער מזקקת משקאות חריפים אחת בבוהמיה התיימרה להפיק אבסינת בכלות המאה ה-19 ופרוס המאה ה-20 [11]. [עריכה] האיסורבהשראת "תנועת ההינזרות" וארגוני יצרני-היין, האבסינת פורסם כקשור לכמה פשעים אלימים חמורים שבוצעו לכאורה תחת השפעתו. דבר זה, בשילוב עם עליה בצריכת המשקאות החריפים בעלי ריכוז האלכוהול הגבוה שנגרמה בשל המחסור ביין בצרפת במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, הביא לתיוג האבסינת כאיום על החברה. מבקריו אמרו כי:
ציורו של אדגר דגא משנת 1876, L'Absinthe (האבסינת, מוצג כיום במוזיאון ד'אורסיי) שיקף את הדימוי הציבורי של "מכור לאבסינת" כנטול-הבעה וקהה-חושים; אמיל זולא תיאר את רעילותו החמורה בספרו L'Assommoir. בשנת 1905, דווח שאדם בשם ז'אן לאנפריי רצח את משפחתו וניסה לשים קץ לחייו, כל זאת בתום שתיית אבסינת. אמנם היה זה אלכוהוליסט שגמע כמויות נכבדות של משקאות חריפים לאחר שתי כוסות האבסינת ששתה בבוקר, אך עובדה זו זכתה להתעלמות, והאבסינת הואשם בלעדית ברציחות אלה [13]. רצח משפחת לאנפריי היה הקש ששבר את גב הגמל, ועצומה להטלת איסור מוחלט על האבסינת בשווייצריה זכתה עד מהרה ללמעלה מ-82,000 חותמים. עד מהרה, בשנת 1906 בלגיה וברזיל הטילו איסור על מכירת והפצת אבסינת, הגם שהן לא היו המדינות הראשונות שעשו כן. האבסינת נאסר כבר בשנת 1898 במדינה החופשית קונגו (שהייתה מאוחר יותר לקונגו הבלגית) [14]. בשווייצריה, האיסור על האבסינת אף נכנס לחוקה בשנת 1907, בעקבות יוזמה ציבורית רבת תהודה. הבאה בתור הייתה הולנד, שאסרה על האבסינת בשנת 1909, לאחריה ארצות-הברית ב-1912 וצרפת, ב-1915. לערך באותה נקודת זמן, אוסטרליה אסרה על כל המשקאות החריפים. האיסור על האבסינת בצרפת הביא להגברת צריכת פאסטיס (Pastis) ואוזו (Ouzo), משקאות חריפים בטעם כמנון שלא עשו שימוש בתמצית צמח הלענה. הגם שפרנו העבירו את עסקי יצור האבסינת שלהם לספרד, בה המשקה עוד היה מותר, הרי שהירידה במכירות הובילה בסופו של דבר לסגירת המזקקה. בשווייצריה ירדו מזקקי האבסינת למחתרת. עדויות מן התקופה מצביעות על כך שמזקקי קלנדסטיין ביתיים קטנים הפיקו אבסינת ברציפות למן הטלת האיסור, והתמקדו באבסינת שקוף, La Bleue. מדינות רבות מעולם לא הטילו איסור על האבסינת, לרבות בריטניה, ודבר זה הוא שגרם לבסוף לעדנה המחודשת לה זכה המשקה. [עריכה] ההתעוררות המחודשת
בשנות התשעים של המאה העשרים, יבואן בשם BBH Spirits, הבין שאין בבריטניה למעשה כל חוק האוסר על מכירת אבסינת (משום שאכן לא הוטל מעולם כל איסור שכזה), מלבד החוקים המסדירים את עסקי מכירת כלל המשקאות החריפים. Hill's Liquere, מזקקה צ'כית שנוסדה בשנת 1920, החלה בייצור "אבסינת היל", אבסינת נוסח בוהמיה, שהצית מחדש את עניין הציבור הרחב באבסינת. האבסינת אף לא נאסר מעולם בספרד ובפורטוגל, ואכן במדינות אלה פועלות מזקקות אבסינת. בדומה, המושבות הפורטוגזיות והספרדיות לשעבר באמריקה הלטינית, ובמיוחד מקסיקו, מתירות את מכירת האבסינת, והוא זכה אפוא לאהדה רבה לאורך השנים. צרפת מעולם לא ביטלה את חוק האיסור משנת 1915, אך בשנת 1988 התקבל בה חוק חדש שהבהיר כי רק משקאות חריפים שאינם עולים בקנה אחד עם תקנות האיחוד האירופי ביחס לתויון, או משקאות שנושאים במפורש את השם 'absinthe', נופלים תחת האיסור שבחוק הישן. חוק זה הביא להופעתם מחדש של האבסינתים בצרפת, אם כי תחת השם spiritueux à base de plantes d'absinthe (משקאות חריפים על בסיס צמח הלענה). למרבה הפלא, משום שהחוק משנת 1915 אוסר אך ורק על מכירת האבסינת ולא על הפקתו, הרי שמזקקות רבות בצרפת מייצרות משקאות המכונים במפורש אבסינת ומיועדים לייצוא. La Fée Absinthe, שהושק בשנת 2000, היה למותג האבסינת הראשון המזוקק והמבוקבק בצרפת מאז שנת 1915, תחילה כמיועד ליצוא, אך כיום אחד מלמעלה מעשרים 'spiritueux ... d'absinthe' הזמינים למכירה בפאריס ובערי צרפת האחרות. יבוא וייצור האבסינת באוסטרליה מעולם לא היה בלתי-חוקי במובהק. היבוא הצריך היתר על-פי תקנות המכס (יבוא אסור) משנת 1956 בשל ההגבלה על יבוא כל מוצר המכיל "שמן לענה" [15]. בשנת 2000 התקנות שונו ב-"תקנות המזון של אוסטרליה וניו-זילנד" (FSANZ) כחלק ממיזוג הסדרת תחום המזון באוסטרליה וניו-זילנד, וכל זני הלענה הוגדרו כעשבים האסורים בשימוש למטרות מזון תחת תקנת המזון 1.4.4. "צמחים ופטריות אסורים ומוגבלים", אך שינוי זה לא תואם את ההיתרים בחלקים אחרים של חוקי המזון הקיימים [16][17]. התיקון המוצע נמשך בשנת 2002 במהלך שלב המעבר בין שני החוקים, ועל כן באוסטרליה מותרים יצור ויבוא האבסינת בכפוף למערכת ההיתרים הקיימת. אירועים אלה זכו לתהודה רבה באוסטרליה בשל שינוי סיווג האבסינת המשתמע מהם, מ-"מוצר אסור" ל-"מוצר מוגבל" [18]. 
בהולנד, עקב התנגדות מוצלחת של מוכר-היינות בן-אמסטרדם, מאנו בורסמה, הפך האבסינת לחוקי ביולי 2004. בלגיה, כחלק מהמאמץ לפישוט חוקיה, ביטלה את חוק האבסינת ב-1 בינואר 2005, בציינה (כפי שעשה השופט ההולנדי) כי תקנות המזון האירופיות מספיקות על מנת להגדיר את החוק כבלתי-נחוץ (ואמנם, מנוקד לרוח השוק האירופי המשותף). בשווייצריה, האיסור החוקתי על האבסינת בוטל בשנת 2000 כחלק מבדיקה כללית של החוקה הלאומית, אך במקום זאת הוא הוכנס לחוק הרגיל. מאוחר יותר, גם החוק הרגיל בוטל, כך שלמן ה-1 במרץ 2005, האבסינת שוב חוקי במולדתו, לאחר קרוב למאה בה היה אסור. כיום, לא רק שהאבסינת נמכר בשווייצריה אלא הוא אף מיוצר במקום-הולדתו, Val-de-Travers, כאשר Kübler ו-La Clandestine Absinthe נמנים עם מותגי האבסינת הראשונים שיצאו לשוק, במקביל למורשת המחתרתית. כיום יצור ומכירת האבסינת שוב חוקיים למעשה בכל מדינה בה המשקאות החריפים מותרים, כאשר חריג גדול אחד היא ארצות הברית. אם כי, גם ברצות הברית החזקת וצריכת האבסינת אינה בלתי-חוקית. [עריכה] מיסתורין ספינת-התענוגותבינואר 2006, כתבה של סוכנות הידיעות AP שזכה לתהודה רבה, הזכירה את ימי בהלת האבסינת התקשורתית מאה שנה קודם לכן. דווח שביום היעלמותו של ג'ורג' אלן סימת' הרביעי (תושב מגריניץ' שבקונטיקט שביולי 2005 נעלם מסיפון ספינת-הפאר Brilliance of the Seas של חברת רויאל קאריביאן, בעודו בשיט לרגל ירח-הדבש שלו) ונופשים אחרים שתו בקבוק של אבסינת. הכתבה סקרה את תחייתו המחודשת של המשקה וכללה ציטטות מפי מגוון מקורות שטענו כי האבסינת היה ונותר סם-הזיות קשה ומסוכן:
הכתבה אף ציינה: "המגינים על המשקה אומרים שהוא בטוח ושהשפעותיו הפוגעניות אינן אלא מיתוס." ג'אד אדמס וטד ברס רואיינו ברשת MSNBC בנושא זה. ברס אמר:
בדומה לבהלת-האבסינת בראשית המאה ה-20, אף הפעם לא אוזכרה העובדה שהאבסינת מכיל ריכוז גבוה יותר של אלכוהול מזה של המשקה המשכר הממוצע. [עריכה] מחלוקת
נהוג היה לחשוב ששתייה עודפת של אבסינת הייתה בעלת השלכות מזיקות יותר מאלו המזוהות עם שתיית-יתר של סוגים אחרים של משקאות משכרים, דבר שהיה נכון בעבור אלה שצרכו מוצרים זולים ופגומים, שגרמו למחלת ה-'אבסינתיזם'. אחת ההשמצות הראשונות על האבסינת הייתה ניסוי שערך ד"ר מגנן בשנת 1864 ובו הוא חשף שרקן אחד למינונים גבוהים של אדי שמן לענה טהור ואילו את השרקן השני הוא חשף לאדי אלכוהול. השרקן שנחשף לשמן הלענה חווה התקפי-כפיון, בניגוד לשני. מאוחר יותר, האשים ד"ר מגנן את הכימיקל תויון בגרימת התקפים אלה. בהתבסס על ניסוי זה הוא הסיק שהאבסינת היה מסוכן יותר מאלכוהול, והתעלם מהעובדה שכמויות שמן הלענה שייצרכו על ידי שתייני-האבסינת תהיינה קטנות למדי [21]. דיווחים קודמים העריכו את רמות התויון באבסינת כגבוהות, עד כדי 350 מ"ג לכל ק"ג של אבסינת. מחקרים עדכניים יותר הראו כי רק חלק קטן מאוד מהתויון המצוי בצמח הלענה מגיע אל אבסינת שזוקק כהלכה, אף כזה שנוצר על-פי מתכונים ושיטות היסטוריים. רוב האבסינתים התקניים, הן כאלה שהתיישנו והן חדשים, עומדים בהגבלות האיחוד האירופי [22][23]. מזקק צרפתי נאלץ לאחרונה להוסיף שמן אתרי טהור של צמח הלענה כדי ליצור זן אבסינת בעל "ריכוז תויון גבוה". החומר עשוי להישאר בכמויות גדולות יותר בשמנים המופקים שלא בשיטת הזיקוק, או כאשר הלענה נסחטת ולא מזוקקת, במיוחד כאשר גבעולי הצמח הם אלו שנסחטים, כיוון שבהם ריכוז התויון הוא הגבוה ביותר. ניסויים בעכברים העלו שה-LD50, מינון קטילת החציון, עומד על כ-45 מ"ג תויון לכל ק"ג ממשקל הגוף [24], הרבה יותר מהכמויות שמכיל האבסינת, מה גם שכמויות האלכוהול הגדולות תהרוגנה אדם מספר פעמים לפני שרמת התויון תהווה סכנה [24]. הגם שהשפעות ישירות על בני אדם אינן ידועות, רבים צרכו תויון בכמויות גבוהות הרבה יותר מאלו המצויות באבסינת, באמצעים שאינם שנויים-במחלוקת דוגמת מרווה רפואית (Salvia officinalis) ושמנים המופקים ממנה, שכוללים ריכוזי תויון גבוהים אף עד כדי 50% [25]. אין בנמצא מידע על השפעות ארוכות-טווח הנובעות מצריכה דלה של הלענה ותוצריה בקרב בני-אדם. ההשפעות המזיקות של אבסינת כמו-גם תכונותיו מעוררות-ההזיות אינן אלא מיתוס עיקש שחוזרים עליו תכופות בלא סימוכין מן הספרות המדעית. [עריכה] השפעותזה מכבר נחשב האבסינת למעורר-הזיות, אך הוכחות לטענה זו - אין. עשור לאחר ניסוייו של ד"ר מגנן בשמן הלענה, הוא חקר 250 מקרי אלכוהוליזם וטען שמצבם של אלה מביניהם ששתו אבסינת היה גרוע לאין שיעור יותר מאלו ששתו רק אלכוהול, והם חוו, בנוסף לדברים אחרים, הזיות שהופיעו במהירות [26]. מעטים התיאורים של הזיות שכאלו על ידי אנשים ששתו אבסינת בעצמם, מלבד כמה ציטטות של משוררים לאחר לילה ארוך של שתייה. באחד המפורסמות שבהן, אוסקר ויילד מתאר את התחושה של צבעונים על רגליו לאחר שעזב מסבאה בשעת סגירתה [27]. אמונות אלה זכו לעידוד רב בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר עבודה מדעית דיווחה בשוגג כי התויון קשור ל-THC וקרוב לוודאי בעל תכונות הזייתיות דומות, בשל צורתו הכימית [28]. עם בוא קבוצות הדיון האינטרנטיות ומתכוני-רשת, "דו"חות טריפים" החלו להסתובב במרחבי הרשת כבר לפני שנים. מתכונים ביתיים אלה לעתים כוללים עשבים הידועים כמעוררי-הזיות בניסיון מוטעה לשחזר את ההשפעות ההזייתיות המפורסמות-לכאורה של האבסינת. כיום, ידוע שהאבסינת אינו גורם להזיות, במיוחד לא אלו שתוארו במחקרים הישנים. תויון, הכימיקל האקטיבי לכאורה באבסינת, הוא חוסם-GABA ועל אף שהוא עשוי לגרום להתכווצויות שרירים בנטילת מינונים גבוהים, הרי שאין כל הוכחות להזיות הנגרמות על-ידו. השפעות האבסינת תוארו על ידי אמנם כ-"פוקחות עיניים" ואפילו מעוררות-הזיות, ועל ידי תומכי-האיסור ככאלה ההופכות "אנשים טובים" ל-"מטורפים ואומללים". לעתים השפעות אלו מכונות "השפעות משניות", והנפוצה ביותר בדיווחים היא תחושת "ראש-נקי" של שכרות - "שכרות צלולה" שלכאורה נגרמת על ידי התויון ומרכיבים נוספים. יש, דוגמת הכימאי/היסטוריון האבסינת טד ברוֹ, האומרים שהשפעות אלה עשויות להיגרם כתוצאה מהעובדה שחלק מהמרכיבים פועלים כממריצים, אחרים כמרדימים, וביחד הם יוצרים השפעה נייטרלית [29]. אחרים גורסים כי אפקט הפלסבו והתגובה האישית שיש לכל אדם לעשבים עושות השפעות משניות אלה לסובייקטיביות ומינוריות בהשוואה להשפעותיו הפסיכואקטיביות של האלכוהול. מחקר שהתפרסם ב"כתב-העת למחקרי אלכוהול"[30] הגיע למסקנה כי לריכוז גבוה של תויון באלכוהול יש השפעה שלילית על ביצועים התלויים בהפניית תשומת לב. הוא מאט את זמן התגובה, והנסיינים ריכזו את תשומת לבם במרכז שדה הראיה שלהם. מנות בינוניות לא הביאו להשפעה נבדלת מאלכוהול פשוט. המינון הגבוה של התויון במחקר זה היה גבוה הרבה יותר ממה שאדם מסוגל לצרוך כיום על ידי שתיית "אבסינת בריכוז תויון גבוה" שנאסר בצריכה באיחוד האירופי, בטרם ישתכר לגמרי, ובעוד שהשפעות מינונים גבוהים אף יותר הוכחו כבעלות משמעות סטטיסטית במחקר כפול-סמיות, הרי שהנסיינים עצמם עדיין לא הצליחו לזהות במידה אמינה אילו דוגמיות היו אלו שהכילו תויון. בעוד שרוב האנשים מתארים את השפעות האבסינת כיוצרות שכרות 'צלולה' ומודעת יותר, הרי שמידע זה מעלה את הסברה כי התויון לבדו אינו מקור תופעות אלו. [עריכה] השפעות תרבותיותמורשת האבסינת כמשקה מסתורי, ממכר ומשפיע על המוח שרירה וקיימת אף היום. האבסינת הוזכר ואף הופיע באמנות יפה, סרטים, וידאו, מוזיקה וספרות. תחייתו המחודשת של האבסינת השפיעה אף היא על דיוקנו של המשקה. הוא מוצג רבות כנוזל ירוק מבהיק מלאכותית המחומם על האש בטרם שתייתו, הגם שמסורתית אף פרט מתיאור זה איננו נכון. בנוסף, האבסינת נודע באמצעי-התקשורת כמעורר-הזיות. [עריכה] השפעות היסטוריותלמן שלהי המאה ה-19 ועד לראשית המאה ה-20, אמנים וכותבים צרפתים רבים היו שתייני אבסינת ידועים ואף אזכרו את המשקה ביצירותיהם. עם אמנים אלה נמנים וינסנט ון גוך, אדוארד מאנה, גי דה מופסאן, ארתור רמבו, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול ורלן. כותבים ויוצרים מאוחרים יותר שאבו מבאר-תרבותית זו, בהם פבלו פיקאסו, אוגוסט סטרינדברג, אוסקר ויילד וארנסט המינגווי. [עריכה] השפעות מודרניותהמסתורין והאיכות האסורה הסובבים את ההסתכלות הפופולרית על האבסינת התגלמו במוזיקה, בסרטים ובתכניות הטלוויזיה המודרניים. מידת נכונותם של תיאורים אלה מגוונת, ופעמים רבות נעשה שימוש בכלים דרמטיים על-מנת לשוות למשקה כל תדמית אפשרית, החל במעורר תשוקה מינית וכלה ברעל. ישנה תוכנת-מחשב המדמה סינתיסייזר המכונה במשחק המלים "Absynth". בגיליון יוני 2007 של מגזין ספין, זמר הרוק מרילין מנסון מגיש אבסינת למראיין. [עריכה] המצב החוקי ברחבי העולםכיום, ברוב המדינות אין בנמצא הגדרה רשמית לאבסינת (בניגוד, למשל, לויסקי או לקוניאק). אשר על כן, היצרנים רשאים לתייג כל מוצר כ-'אבסינת', בלי כל תלות הכרחית במידת התאמתו להגדרה המסורתית של האבסינת. לאור העובדה שמדינות רבות מעולם לא הטילו איסור כלשהו על האבסינת, במדינות רבות אין חקיקה המתייחסת אל המשקה מפורשות. [עריכה] אוסטרליה וניו-זילנדשיכר-עשבים מותר בהכלת עד 35 מ"ג/ק"ג תויון, ומשקאות חריפים אחרים עד 10 מ"ג/ק"ג[31] תויון. באוסטרליה, יבוא ומכירת אבסינת מצריכים היתר מיוחד, הגם שהאבסינת זמין בקלות בחנויות-משקאות רבות. אבסינת המכיל לענה אינו יכול לעבור במערכת הדואר האוסטרלית, ואסור בהכנסה לאוסטרליה כמטען של נוסעים, אפילו בכמויות קטנות לשימוש עצמי. [עריכה] קנדהבקנדה, חוקי המשקאות החריפים נמצאים בסמכות הממשלות המחוזיות. במחוז קולומביה הבריטית אין כל הגבלות על משקאות המכילים תויון; מחוזות אלברטה, אונטריו ונובה סקוטיה מגבילים את ריכוז התויון ל-10 מ"ג\ק"ג; קוויבק מתירה עד 15 מ"ג\ק"ג (על-פי ה-SAQ); וכל שאר המחוזות אינם מתירים כלל מכירת משקאות המכילים תויון (הגם שבססקצ'וואן, אדם רשאי לרכוש כל משקה חריף שקיים על פני האדמה, בתנאי שירכוש לפחות ארגז אחד, לרוב 12 בקבוקי 750 מ"ל או שמונה של ליטר). על מועצות-המשקאות החריפים לאשר כל מותג ומותג בטרם תותר מכירתו מעל המדפים, וכיום, רק המותגים הבאים מותרים במכירה: Hill's Absinth, Czech Absinth s.r.o., Elie-Arnaud Denoix, Pernod, Absente, Versinthe ובאופן מוגבל, La Fée Absinthe. אפשר שמותגים נוספים יותרו למכירה בעתיד. [עריכה] האיחוד האירופיהאיחוד האירופי מתיר רמת תויון של 10 מ"ג\ק"ג במשקאות חריפים המכילים ריכוז של 25% אלכוהול למצער, ו-35 מ"ג\ק"ג למשקאות המסומנים כליקר-עשבים [32]. מדינות החברות באיחוד האירופי מפקחות על יצור האבסינת בתוך מסגרת זו. מכירת האבסינת מותרת בכל מדינות האיחוד האירופי, אלא אם הן אוסרות על כך במפורש. 
[עריכה] צרפתבנוסף לתקנות האיחוד האירופי, מוצרים המכונים במפורש 'אבסינת' אסורים בממכר בצרפת, הגם שמותרת הפקתם לצרכי יצוא. האבסינת מכונה אפוא לרוב spiritueux à base de plantes d'absinthe (משקה-חריף על בסיס לענה). צרפת אף מגבילה את ה-fenchone, כימיקל המצוי בשומר, ל-5 מ"ג לליטר [33]. הגבלה זו הופכת למעשה רבים מהאבסינתים השווייציים לבלתי-חוקיים בהרכבם הסטנדרטי. [עריכה] שווייץבשווייץ, מכירת והפקת אבסינת נאסרה משנת 1908 ועד ל-1 במרץ 2005; על מנת לעמוד בדרישות החוק השווייצי, על האבסינת להיות מזוקק וחסר-צבע או לחילופין בעל צבע טבעי. [עריכה] ארצות הבריתעל-פי היחידה האמריקאית לפיקוח על הגבולות והמכסים, "אסור יבוא אבסינת וכל משקה חריף אחר המכיל Artemisia absinthium."[34] דבר זה מנוגד לתקנות ה-FDA, המתירות תכולת זני ה-Artenusua בדברי מאכל ומשקה, אך אלו מביניהם שכוללים זנים אלה, צריכים להיות נטולי תויון [35]. אין כל מגבלות על עשבים אחרים המכילים תויון. כך למשל, מרווה ושמנה (שעשויים להכיל עד 50% תויון[25]) נמצאים ברשימת ה-FDA של חומרים מוכרים ובטוחים [36]. הפרשנות המקובלת לחקיקה ולתקנות האמריקאיים בקרב מומחי האבסינת היא שרכישת האבסינת לשימוש עצמי בארצות הינה ככל הנראה חוקית. האיסור הקיים הוא על מכירת מוצרים צריכה המכילים תויון הנגזר מזני צמח ה-Artemisia. (איסור זה נובע מתקנות ה-FDA, לא ה-DEA, הרשות האמריקאית למלחמה בסמים.) תקנות המכס אוסרות במפורש על יבוא 'אבסינת'. האבסינת מוחרם לעתים על ידי המוכסים האמריקאיים אם נראה להם שיעודו צריכה אנושית, ואפשר אף להחרימו בתוככי גבולות ארצות-הברית, בכפוף למתן צו [37][38].
בשנת 2007, השיקה חברת Viridian Spirits LLC את משקה ה-Lucid (צלול), אבסינת אמיתי המופק מצמח לענת האבסינת, בארצות הברית. על פי הניו יורק טיימס, ה-Lucid מכיל ריכוז תויון נמוך מספיק על מנת לעמוד בדרישות החקיקה האמריקאית [39]. [עריכה] ונואטוחוק האבסינת (איסור) מספר 1915, שהתקבל בימי קולוניית "ההברידים החדשים", מעולם לא בוטל, ואף נכלל בחקיקה המאוחדת של שנת 1988, וכולל את ההגבלות המקיפות הבאות: היצור, היבוא, ההפצה והמכירה בכל דרך שהיא של אבסינת או משקאות דומים בונואטו - אסורים [40]. [עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] הערות שוליים
| |||||||||||||||||||||||||||||
